ההיסטוריה האישית של כל בגד הוא עניין מרתק ומסתורי.

יש פריטים שמגיעים לחנויות עם סיפור: שמלה שעברה דורות במשפחה, ג׳קט שנאסף מספסל ברחוב,

טישירט שנקנתה בשוק בקצה השני של העולם.

יש פריטי לבוש שעפים רחוק ומרחפים חזרה לחנות למכירה שנייה ושלישית.

ואפילו מקרים מעניינים כמו חצאית וינטאג׳ שהגיע למכירה בקיץ חם אחד, והחלק העליון שלה שהגיע ממקור אחר לגמרי אחרי שנה שלמה.

בגד הוא לא רק כסות לגוף הוא חלק מהזהות שלנו,

ממי שאנחנו או ממי שאנחנו רוצים להיות, הוא הגבול שמפריד בין העירום לנראות.

בגד שחווה איתנו סיטואציות, חוויות וימים סופג לתוכו את ההוויה, האנרגיה והמיצים שלנו.

תארו לכם שבב שנשתל בבגד ויכול לספר לנו על המקומות שעבר, הסיטואציות שראה, התחושות שהרגיש הלובש אותו.

השמלה האדומה פה אמיתית לגמרי ונמכרה לאדרת לפני עשור בערך

שנים חשבתי שמכרתי אותה הלאה אחרי שנכתב הסיפור

ולא מזמן מצאתי אותה מקופלת באחד מהארגזים של ; ״ פריטים שכנראה לעולם לא אמכור..״

הפסקה האחרונה בסיפור זה אמיתית כל השאר -בגדר השערה.

הסיפור שהיה כך היה:  גלילי בד הכותנה בצבע אדום שכבו רק יומיים בחנות הבדים של משפחת צוקר ברחוב מוהליבר בתל אביב.
הם נרכשו על ידי ג'ודי, המעצבת החדשה של בית האופנה בקונפקציה וגאל ששכן ברחוב דיזינגוף.

ג'ודי הייתה נערה בת 19 שעלתה לישראל מאנגליה לפני שנה, והגיעה חדורת רעיונות מודרניים לתל אביב של שנת 1965. היא הייתה בת אחיו של בעל העסק שפרש לגמלאות.
מנהלת העסק בפועל הייתה רונית שטיין, אישה מרירה עם טעם בנאלי והמוני באופנה שהעתיקה עיצובים מז'ורנלים מחו"ל. היא חשבה כי רעיון העיצוב של ג'ודי לשמלת מיני עם נקודות שחורות הוא נועז ולא ימכור, ולאחר ויכוחים ממושכים התפשרו השתיים כי העיצוב המקורי יישאר אך השמלה הוארכה עד לקרסול.
שבע מתוך 8 השמלות שנתפרו בארבע מידות שונות נמכרו בתוך יומיים, שלוש מהן לנערות שהיו ידועות כנערות בוהמה פוחזות שגרו באזור.
השמלה האדומה במידה 38 נשארה אחרונה בחלון ראווה.

תמר שטיין הייתה נערת קיבוץ שבאה ליום כיף בעיר הגדולה. היא התאהבה בשמלה האדומה ורכשה אותה בדמי הכיס שניתנו לה ליום הולדתה ה -16 על סך 150 לירות. למרבה הצער היא לבשה את השמלה האדומה פעם אחת ויחידה למסיבת שבועות בקיבוץ. השמלה האדומה בלטה כל כך בים החולצות הלבנות שהלשונות הטובות של הקיבוץ דיברו בקנאה רק על השמלה האדומה החוצפנית של תמר במשך שבוע שלם
העניין אף הועלה לדיון בישיבת הוועד של אותו חודש ובסופו של דבר הוחלט כי עדיף שלא תראה בה שוב.
תמר קברה את השמלה במחסן הבגדים של הקיבוץ בזעם. שנים אחר כך יספר בעלה כי הרגע בו התאהב בה היה שראה אותה נכנסת לחדר האוכל קורנת נעורים עם צמתה השחורה וזוהרת בשמלה האדומה.

רייצ'ל הורוביץ הייתה ג'ינג'ית עם חיבה עזה לבגדים אדומים שהגיעה להתנדב בקיבוץ של תמר בשנת 1969 היא מצאה את השמלה האדומה במחסן והשאילה אותה לצמיתות.
שחזרה לקליפורניה לבשה את השמלה האדומה לפחות תריסר פעמים למסיבות פרועות בסן פרננדו ואלי.
היא נחלה הצלחה מרובה בלובשה אותה שכן הבליטה את שערה האדום וגופה השופע, וכל ערב כזה הסתיים בזרועות גבר אחר. בליל ההוללות האחרון שבו נלבשה השמלה האדומה הרתה את בנה אריק.
ההיריון והלידה לא הטיבו עם גופה והשמלה האדומה נטמנה בארון שם חיכתה במשך 20 שנה.
אריק חזר לישראל להתנדב לשנת שירות בה הכיר את רונה. הם התאהבו וחזרו יחד לקליפורניה.
אמו החליטה לתת לרונה את השמלה האדומה במתנה בגלל הכתב בעברית על התווית, אך רונה לא לבשה אותה מעולם, היא העדיפה שמלות שחורות עם כריות בכתפיים ומלמלה שהיו יותר אופנתיות ב- 1989.
שנפרדו 5 שנים אחר כך החליטה רונה להיפטר מכל דבר שיכול להזכיר לה את אריק ואמו המשוגעת והיא נתנה את השמלה האדומה ליונית חברתה מתיכון שעקרה עם משפחתה וכל רכושם ב- 1996 ללונדון.

שחזרה יונית לגור בישראל החליטה לדלל את הארון מכיוון ששכרה דירה מחולקת במרכז תל אביב עם ארון קטן, והשמלה האדומה הייתה צרורה בערימת הבגדים שהועברה לתרומה לסניף ויצ"ו ברמת אביב.
היא לא הספיקה לצאת לקולב מהקופסא שבה הובאה מפני שצדה את עינה של ג'ייני- בחורה אמריקאית שגרה בתל אביב עם בן זוגה היא קנתה אותה ולבשה אותה מספר פעמים להופעות הרחוב שהיו עושים בבוגרשוב פינת קינג ג'ורג הוא על גיטרה והיא בשירה. שנכנסה להיריון והיו צריכים כסף באה ומכרה את השמלה האדומה לאדרת.

וכך הגיעה עד הלום.